פסק-דין בתיק ת"א 22546-06-09

1.  בפני תביעה לפינוי הנתבעים מדירת התובעת, ולחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בה.

רקע וטענות הצדדים

2.  התובעת, עמידר חברה לשיכון עולים בישראל בע"מ, הינה גוף ציבורי המתנהל על פי דין, המנהלת מטעם המדינה השכרתן של דירות ציבוריות ובכלל אלו דירה בת 4 חדרים ברחוב העצמאות 21 דירה 1 בבנימינה (להלן: " הדירה").

הדירה הושכרה להוריי הנתבעים, על פי חוזה מיום 11.09.60 (להלן: " ההסכם המקורי").

בהמשך להסכם המקורי, נחתמו בין הוריי הנתבעים והתובעת, חוזי שכירות נוספים, ביום 11.04.63 וביום 03.10.64 (נספחים ב-ג לתגובת המשיבה מיום 10.02.10).

אבי הנתבעים נפטר לפני כשלושים שנה, ואמם נפטרה ביום 06.11.08.

הנתבעים הנם אחים, רווקים, והם מתגוררים בדירה לאחר שהוריהם התגוררו בה עד לפטירתם.

3.  אין חולק כי טרם פטירתה, שילמה אמם של הנתבעים לתובעת דמי שכירות חודשיים בגובה 390 ש"ח. והתובעת מאשרת כי הנתבעים זכאים להמשיך ולשלם דמי שכירות כאלה, למשך שנתיים נוספות לאחר פטירת האם, ומאז התעדכן הסכום בהתאם להנחיות משרד השיכון.

4.  לטענת התובעת, ביום 16.02.09, אישרה ועדת לגליזציה של התובעת לנתבעים, לחתום על נספח להסכם שכירות הדירה - כדיירים ממשיכים (להלן: " הנספח"). לטענתה, מסרבים הנתבעים לחתום על הנספח ולמרות התראות התובעת, ממשיכים הנתבעים להשתמש בדירה שלא כדין ושלא בזכות ומבלי לשלם דמי שימוש מלאים.

התובעת טוענת לכן, כי הנתבעים מחזיקים בדירה שלא כדין, ומבקשת את סילוק ידי הנתבעים מהדירה, וחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 2,265 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה.

5.  הנתבעים טוענים, כי הוריהם היו דיירים מוגנים בדירה, וזאת מאחר שלטענתם, ההסכם מיום 11.09.60 הנו הסכם שכירות מוגנת. לטענתם, מנעה מהם התובעת את קבלת זכויות אמם, ודרשה את חתימתם על הנספח - במסגרתו הם נדרשים להצהיר כי לא חל על השכירות בדירה חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972 (להלן: " חוק הגנת הדייר").

6.  התובעת מכחישה את הטענה כי ההסכם המקורי הנו הסכם לדיירות מוגנת, וטוענת כי תוקפו הוגבל לתקופה בת שלוש שנים. התובעת אף צירפה שני הסכמי שכירות, מיום 11.04.63 ומיום 03.10.64, השוללים במפורש, לטענתה, את תחולת חוק הגנת הדייר (נספחים ב-ג לתגובת המשיבה מיום 10.02.10).

דיון והכרעה

7.  ב"כ הנתבעים הודה בסיכומיו, כי ההסכם המקורי נעדר כל הוראה בדבר היות הורי הנתבעים - דיירים מוגנים ( עמ' 15 שו' 28-29 פרו' 03.05.11). אך הוא גורס, כי הדירות המוגנת מוכחת מכוח שיעור דמי השכירות בצירוף אופן התנהגות הצדדים, ולאור פסק הדין ע"א 6290/05 עמידר נ' נוגה משה (ניתן ביום 15.09.05) (להלן: " פ"ד נוגה").

8.  אני דוחה טענות אלה מכל וכל.

מעיון בפסק דין נוגה - אליו הפנה ב"כ הנתבעים, עולה, כי - בניגוד לטענת ב"כ הנתבעים - בית המשפט המחוזי בירושלים, הפך את קביעת בית משפט השלום בעניין הדרישה מהתובעת להוכיח היבטים עובדתיים הנוגעים לחוזה (ראה סיכומי הנתבעים, עמ' 16 שו' 1-3 פרו' 03.05.11). וכך נקבע שם (סעיף 8 לפ"ד נוגה):

" אין אנו סבורים, כי על המערערת היה להציג ראיות, במטרה להוכיח את העובדות עליהן הוצהר בסעיף 18 להסכם השכירות [אשר שלל את תחולת חוק הגנת הדייר על ההסכם באותו עניין, ה.א.] . דרישה זו תסכל במידה רבה את כוונת המחוקק, לפיה עצם הזכרת העובדות השוללות את הגנת החוק בהסכם השכירות, תביא לשלילת ההגנה. זאת ועוד, כעולה מסעיף 18 להסכם, המנוח אישר את העובדות המפורטות בו והודה בקיומן. במצב שכזה, לא יהיה זה נכון לחייב את בעל הדין הטוען לקיומן של עובדות אלה, להוכיחן בהוכחה עצמאית, מחוץ לאמור בהסכם. נהפוך הוא, דווקא בעל הדין, הטוען לאי-התקיימות העובדות הנ"ל, הוא זה שצריך להוכיח את טענתו".

            [הדגשה שלי, ה.א.]

9.  בענייננו, סעיף 22 לחוזה המקורי קובע, בדומה לסעיף 18 בהסכם נשוא פ"ד נוגה, כך: